הגיגים על הג'אם
בחול המועד לשמחתי הגדולה היתי במחנה קונטקט (שהיה מדהים ברמות גבוהות ). לא אדבר עליו כאן הרבה אבל אגיד שמפגש הריקוד במחנה, מבוסס בעיקר על המרחב הפתוח של הג'אם.
באחד הימים, זימנו (נעם בן ישראל ואני) מפגש שיח בשם - 'jam phylosophy'.. המחשבות והתהיות שהובילו להצעה הזאת, והדברים שעלו וצפו מתוכה, המשיכו להתערבב לי בראש ובגוף ואת חלקם אני רוצה לנסות להעביר, להניח, לשתף.
מי שמכיר אותי יודע שאני מאוד אוהבת את מרחבי הג'אם, ושאני יוצרת ג'אמים ואנדרסקורים במהלך השנים בעקביות...
לזכרוני אם אני לא טועה, קראתי שהג'אמים נוצרו בתחילת דרכם מתוך רצון לשתף את הידע הגופני הזה ולהעביר אותו הלאה - ללמד אנשים חדשים ולהכניס אותם אל השפה הזאת. כלומר בתחילת הדרך - לא היו שיעורים או קורסים או סדנאות, והאופן בו אפשר היה ללמוד ולרקוד קונטקט - היה בג'אם. תוך כדי שיח השיתוף , הבנתי שבעבורי הצורה של הקונטקט, the form, היא בעצם לא נפרדת מהג'אם עצמו, כלומר בעבורי קונטקט אימפרוביזציה הוא שפה לרקוד משותף בתוך מרחב אחד בו רוקדים עוד אנשים בתודעה משותפת לריקוד קונטקט אימפרוביזציה. המרקם הנוצר בכל חלל הריקוד הוא חלק בלתי נפרד מצורת הריקוד עצמו. כלומר - ריקוד קונטקט אימפרוביזציה, באופן המלא והשלם שלו בעבורי, מתקיים בתוך מרחב של ג'אם. אם אני רוקדת בשיעור או בסדנה, ואפילו אם אני רוקדת עם פרטנר אחד או שניים, בסטודיו לבד, ללא הקשר הג'אם, הצורה מתגלמת באופן חלקי. אני רואה ערך ממש גדול בללמוד מיומנויות ואפשרויות חדשות בשיעורים, בסדנאות ובקבוצות תהליכיות, וגם בdance dates עם פרטנרים לרקוד. אבל אלו הם כמו חלקים מהדבר השלם, אותו אני חווה במרחב הג'אם. בג'אם אפשר לחוות באופן הכי מוחשי, שהריקוד איננו מתחיל ונגמר בגוף שלי ובזה של השותפים הישירים שלי לריקוד הזה עכשיו. הריקוד מתקיים בכל מרחב הריקוד והוא קורה באופן בלתי נפרד מכל שאר הרוקדים, הריקודים, הגופים, החללים, המקצבים, התנועות, והעצירות, הפטפוטים, הצפיות, הכניסות, והיציאות... וכל תנועה ושהיה בתוכו, משפיעים ויוצרים תנועות גם אצלי.
כמו הצורה עצמה, גם הג'אם הוא גמיש, מאפשר, פתוח, מסכים להתפרעויות ו"הפרעות" ומכליל בתוכו הרבה מעבר לשני גופים שחולקים משקל תוך תנועה במרחב לכוון לא ידוע מראש (אגב הגדרה לקונטקט אימפרוביזציה..)
אז מה נכלל בתוך הג'אם?? ומה אני יכולה לעשות בג'אם בכל רגע נתון? אני חושבת שהתשובה לזה משתנה בכל רגע, והיא עולה מתוך שימת הלב למרחב כולו - וחזרה אליי. האם איך / מה / איפה שאני נמצאת עכשיו תומך ביצירה המשותפת הזאת? גם "הפרעות" , בלבולים, דיסוננסים וכו' יכולים לתמוך במרחב שכזה, והמיומנות שאנחנו צריכים שם היא - היכולת להרחיב את תשומת הלב אל המרחב כולו, ולהכליל אותו כחלק מן הריקוד, וכך לחוש/לדעת אם הפעולה שלי תומכת בהתהוות הג'אם, בקיום שלו,
וביכולת שלו לרקוד את עצמו.....
ברמה היותר מעשית אני רוצה להזמין אותנו, כקהילת רוקדים בג'אם, לחזור גם למקום הפשוט הזה - בו הג'אם הוא גם מרחב ללמד בו אחד את השניה, וללמד אנשים חדשים את הצורה. דרך הגוף, דרך שאלה, דרך שיתוף.
אנקדוטה אחרונה שאני רוצה להוסיף - והיא מתוך אירועי המחנה.
ביום הרביעי למחנה, היתה מסיבה "אמיתית" - ומיכל גפן הדיג'יית המטריפה באה לעשות לנו מוסיקה למשך כמה שעות של אחר צהריים. זאת היתה אחת המסיבות הכי טובות שרקדתי בהן, וגם מיכל עצמה התלהבה מאוד מהמסיבה ואמרה שזה אחד האירועים הכי טובים שהיא תקלטה בהם. באחד השירים היא שמה איזשהו "קאבר" (אם אפשר לקרוא לזה כך..) לשיר "אחד מי יודע", שכמו שבטח כולם מכירים, יש בו אלמנט של חזרתיות ... ובאופן ממש מופלא, לאורך כל הטרק, כל חלל הריקוד, ללא הסכמה מילולית מראש, נפל אל הריצפה בכל פעם שהחלק המחזורי הסתיים. זה היה מדהים, כל כך יפה, מושלם, נוגע, מצחיק ומשעשע ביותר. לדעתי הדבר הזה התאפשר מתוך כך שזאת היתה רחבת ריקודים שיושבת על בסיס ג'אם קונטקט אימפרוביזציה ומכילה בתוכה את התודעה המרחבית.
תודה ענקית לכל מי שהיה, יצר ורקד במחנה הזה..
אינשאללה לג'אמים מדהימים , מופלאים ומעוררי השראה
אה, ובתמונה - אורגנו ואזוב מהגינה שנקטפו בשפע כדי להתייבש, להטחן ולהפוך לתבלין. כי נמאס לי מתמונות קונטקט.:)
